פסק-דין בתיק ע"א 5156-12-09

בפניי ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב, שניתן על ידי כב' השופטת כוכבה לוי, בת.א. 30532/07, ביום 12.10.11, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבים 1 ו-2 כנגד המערער, שחוייב באופן אישי להשיב להם כספים בעקבות ביטול חוזה.

העובדות ופסק דינו של בית משפט קמא

1.         ביום 05.01.07, רכשו המשיבים 1 ו-2, שלמה ושולמית פסקין (להלן: "המשיבים") חברות במועדון המוכר יחידות נופש, וזאת בתמורה לסך של 10,900$ (46,134 ש"ח). לטענתם, נציגי המשיבה 3, אוריינטל טראוול בע"מ (להלן: "החברה") פנו אליהם בהצעה לרכוש מהם את ארבעת יחידות הנופש שהיו בבעלותם, ולשם כך הגיעו המשיבים לפגישה אליה הוזמנו ע"י נציגי החברה. אלא שבסופו של יום במקום שהחברה תרכוש מהם את יחידות הנופש שבבעלותם, שיכנעו אותם נציגי החברה לרכוש "חברות במועדון" שעיקרה הקניית הטבות  בהזמנת בתי מלון.

המערער, יעקב אדלר (להלן: "המערער"), היה המנהל והדירקטור היחיד בחברה.

2.         בסמוך להשלמת העסקה התברר למשיבים כי אין להם כל תכלית ברכישת החברות במועדון וכי החברות במועדון אינה מתאימה לצרכיהם, ועל כן הם הודיעו על ביטול העסקה. בקשת המשיבים לבטל את העסקה ולקבל חזרה את כספם נדחתה על ידי החברה, ומכאן התביעה שהגישו, בסדר דין מהיר, על סך של 50,000 ש"ח באופן אישי נגד המערער ונגד החברה  (46,134 ש"ח בגין השבה, והיתרה בגין החזר הוצאות משפטיות).

3.         יצוין, כי התביעה כנגד החברה התקבלה בהעדר התייצבות המצהיר מטעמה, והדיון בפני בית משפט קמא התמקד בשאלה האם יש מקום לחייב את המערער באופן אישי.

4.         המשיבים טענו בפני בית משפט קמא, כי החברה, בהנחיית המערער ובידיעתו, ניהלה את המשא ומתן בחוסר תום לב, ונקטה בהליך שיווק אגרסיבי, שכלל יצירת רעשי רקע, החלפת אנשי מכירות ועוד. לטענתם, המערער הפר את חובותיו כמנהל מכוח סעיף 25 לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: " חוק הגנת הצרכן" או " החוק"), הפרה המהווה גם הפרת חובה חקוקה לפי סעיף 63 לפקודת הנזיקין, ובשל כך יש לחייבו באופן אישי. עוד לטענתם, יש לחייב את המערער באופן אישי הן בשל הפרת חובת תום הלב מתוקף תפקידו כדירקטור בחברה (סעיף 252 לחוק החברות, התש"ט-1999), והן מכוח הרמת מסך.

5.         המערער טען בפני בית משפט קמא כי לא היה בקשר עם הלקוחות, וכי לא הוכחה עילת הרמת מסך כנגדו, וכי בכל מקרה, מאחר שמדובר בעילה חוזית, אין משמעות להרמת מסך שרלוונטית רק לגבי חיוב בנזיקין.

6.         בית משפט קמא קיבל את התביעה כנגד המערער וחייב אותו באופן אישי במלוא סכום התביעה.

בית המשפט קבע כי המשיבים ביטלו את העסקה כדין, בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן, וכי עמדה להם זכות ההשבה. עוד קבע בית המשפט, כי המערער היה המנהל והדירקטור היחיד בחברה במועדים הרלוונטיים, והוא זה שהיה בעל הסמכות היחיד להתוות את מדיניות החברה.

בית המשפט קבע עוד כי המערער לא סתר את החזקה שבסעיף 25 לחוק הגנת הצרכן, ולא הוכיח כי נקט בכל האמצעים האפשריים למניעת ביצוע עבירה לפי סעיף 23, ומשכך יש להטיל עליו אחריות אישית, ולחייבו לפצות את המשיבים באופן אישי.

לגבי זכאות המשיבים לבטל את העסקה, קבע בית משפט קמא, כי מדובר במקרה דנן בעסקת "רוכלות" כהגדרתה בסעיף 8 לחוק, שהיא, בין השאר, "פניה יזומה של עוסק לצרכן בכל דרך שהיא, שבעקבותיה הגיע העוסק, או מי מטעמו, למקום הצרכן כדי לקשור עסקה", תוך שנימק קביעתו, בין היתר, בכך שהמשיבים הגיעו לפגישה אצל החברה באמתלא כי החברה מעוניינת לרכוש מהם יחידות נופש שבבעלותם, בעוד שבפועל מטרת הפגישה הייתה, כאמור, ניסיון (שהצליח) למכור להם חברות במועדון. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיבים ביטלו את ההסכם כדין ובמועד לפי סעיף 14(א) לחוק, וכי החברה הפרה את סעיף 14(ב) לחוק, כשסירבה להשיב את כספי התמורה. על כך למעשה אין מחלוקת.

טענות הצדדים בערעור

7.         לטענת המערער, שגה בית משפט קמא כאשר חייב אותו להשיב באופן אישי את הכספים למשיבים מכוח סעיף 25 לחוק הגנת הצרכן - סעיף המטיל אחריות פלילית בלבד. עוד טען כי לא ניתן להטיל אחריות (גם לא פלילית) לפי סעיף 25 לחוק מבלי לדון בסעיף 23 לחוק ולקבוע כי נעברה עבירה פלילית לפיו.

עוד טוען המערער, כי שגה בית משפט קמא כאשר הפך את נטל ההוכחה וקבע כי על המערער להוכיח שנקט בכל האמצעים למניעת עוולת החברה, שכן במשפט אזרחי נטל ההוכחה הינו על התובע (המשיבים), ולא מתקיימים חריגים במקרה זה המצדיקים את היפוך הנטל.

לטענת המערער, טענת המשיבים בפני בית משפט קמא לפיה יש להטיל עליו אחריות אישית מכוח הרמת מסך או מכוח אחריות אישית כאורגן בחברה מהווה שינוי חזית אסור, ושגה בית משפט קמא כשקיבלה. לטענתו, כל שביקשו המשיבים בכתב תביעתם הוא ביטול החוזה והשבת הכספים ששילמו על פיו, ורק בסיכומיהם טענו לראשונה בצורה מפורשת כי יש להטיל עליו אחריות אישית.

בהקשר זה, מוסיף וטוען המערער גם לגופו של עניין, כי אין להטיל עליו אחריות אישית, לא מכוח הרמת מסך ולא מכוח אחריות אישית של נושא משרה בחברה. לטענתו, יש להבחין בין חיוב חוזי לחיוב נזיקי: כאשר מדובר בחיוב חוזי, אין להטיל חבות אישית על נושא המשרה בגין הפרת החוזה על ידי החברה, וכאשר מדובר בעוולה של החברה תוטל אחריות אישית רק בהתקיים יסודות העוולות הנטענות באופן אישי על ידי האורגן.

8.         לטענת המשיבים, כבר בכתב התביעה (סעיף 25) הם טענו כי יש לחייב את המערער באופן אישי כמנהל החברה, ואין לקבל את טענת המערער כי מדובר בהרחבת חזית.

לטענתם, בצדק הטיל בית המשפט על המערער אחריות אישית לא רק מכוח סעיף 25 לחוק הגנת הצרכן, אלא גם מכוח דיני החברות (סעיפים 54א, 92 ו-252 לחוק החברות), דיני החוזים (הפרת חובת תום הלב, טעות, הטעייה ועושק) ודיני הנזיקין (סעיפים 35, 36 ו-63 לפקודת הנזיקין).